מכונת הרעל מנסה להטיל את הכישלון על ראשי זרועות הביטחון, אבל אקדח מעשן מבהיל אחד מצביע בבירור על אחריות ראש הממשלה. בד בבד, התקציב המתוקן ל-2023 הוא כמעט פשע מלחמה. הבעיה, כפי שאומר בכיר במערכת הביטחון, היא שנתניהו לכוד בידי שני שרים, וכמוהו כל המדינה
אזרחי ישראל, שלפחות על פי הסקרים מאסו בנתניהו, יכולים להתחיל להיות מודאגים גם ממי שאימצו כאלטרנטיבה: בני גנץ, שעדיין לא מבין שנתניהו לא זקוק לו כדי לנצח במלחמה, אלא כדי לחלוק באחריות במקרה שתסתיים בתיקו מביך ומביש
אחת התמונות שהטרידו אותי בסבבים השונים הייתה לראות אזרחים בעוטף מסתובבים עם כפכפים ליד חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. לצערי, למרות כי קונספציית "קו המחרשה הוא קו הגבול" התמוטטה בצורה אלימה, זו הייתה ועודנה תפיסת הגנת הגבולות הישראלית. ומה עכשיו? | דעה
דעת הקהל יכולה לייחל לשחרור של עוד חטופים ובמקביל לפנטז על חיסול חמאס, אבל ממשלת ישראל מתכנסת לרגע האמת שלה: שתי מטרות המלחמה עולות על מסלול התנגשות. לשם שינוי הבעיה היא לא מה שאומרים כל חברי הנהגת המדינה, אלא מידת האמון שרוחש הציבור לדבריהם
בין ההחלטות הרעות שקיבלה ממשלת ישראל לאחרונה, אישור תקציב המדינה היא הרעה מכולן: פשע כלכלי שבמסגרתו מי שהתייצבו כדי לשלם את מחיר המלחמה בחזית, הם גם אלה שיישאו בעול אחרי שיפשטו את המדים
התכנית לחיסול סינוואר שהוגשה לנתניהו הייתה מפורטת וכללה גם פורמטים שונים לעצימות שונה, אך רה"מ, כפי שחשפנו אתמול, דחה אותה. לא מדובר בהחלטה עקרונית, אלא בתוכנית מבצעית של ממש, שיכולה לצאת לפעולה בכל רגע נתון
שוטרים, אלופים במילואים ועוברי אורח הצילו אינספור בני אדם מאז השבת השחורה, אבל הם לא היחידים. האנשים שאורזים ארוחות חמות, פותחים את בתיהם לזרים ותורמים לחקלאות - לכולם יהיה מקום של כבוד בדברי הימים של התקופה. על ישראל היפה שהם מייצגים אנחנו נלחמים כאן
מאז אותה השבת הארורה התפכחנו מהאשליה על עולם נטול כאב. גם הבנו שכשפחות יוזמים ויותר תגובתיים - הופכים להיות חלק מאסטרטגיה של מישהו אחר. מאז, הכמיהה שלנו למנהיגות אחרת הולכת ומתפשטת. שבענו מפוליטיקאים שרואים בהם חומר גלם להמשך שרידותם, שבענו מממשלה בינונית
נוכח ההפוגה בקרבות אפשר להפנות מבט אל מי שסיימו את תפקידם הציבורי: השמאלני, העסקן, השופר וההוא שלא רואה אף אחד ממטר. ארבעה סוגים של ישראלים שלא יגיעו ליום שאחרי
תופעת ה"יוזפול אידיוטס" לא תיפטר כל עוד אנשי אקדמיה רבים בעולם מובילים את הנרטיב האנטי ציוני ואנטי ישראלי. אותם פרופסורים פועלים לשטיפת המוח של הסטודנטים שלהם בשקרים וחצאי עובדות, בלי להסביר את התמונה הכוללת או לפחות להציג את הנרטיב הישראלי
אחרי כמעט חודשיים שבהם מוכרים לנו שחמאס כתוש, פגוע ומתחנן להפסקת אש, קיבלנו מפגן של כוח מצד הארגון, שמשתלט על יו"ש מבלי לירות כדור אחד ומהתל בישראלים ובמתווכים. חידוש מאסיבי של הלחימה בתום ההפוגה יהיה התשובה ההולמת היחידה
גם אני הרמתי גבה כשדמיינתי בנות מרימות פגזים כבדים וטוענות אותם תוך כדי נסיעה מטורפת וירי מכל עבר. בתוך החושך האופף אותנו מאז ה-7 באוקטובר, מבליחות כמה נקודות אור מעוררות תקווה. המוארת שבהן קשורה לשירות נשים בצה"ל וליתר דיוק, נשים לוחמות בצה"ל
"כיכר החטופים" נראתה אופטימית ושמחה אחרי שחרור השבויים, אבל החביאה בתוכה אמת קשה. "אנשים חוגגים כאילו כולם חזרו הביתה", הסבירה בת משפחה שעדיין מחכה ליקיריה. אישה אחרת ביקשה שהכיכר לא תישאר ריקה. קריטי שנקשיב לבקשה, כי זו מלחמה על הנשמה של המדינה
מדינת ישראל נצמדה למסך כמו שלא נצמדה מעולם, כדי לראות את החטופים שבים לביתם. חמאס מצידו ניצל את זה עד תום ולרגע אחד הזכיר לנו שעם כל התקוות למיגורו במהירה, בינתיים הוא העביר לידיו את השליטה במהלך האירועים
המתקפה של שר התקשורת נגד עיתון הארץ, ההתעקשות של בן גביר לדון בעונש מוות למחבלים והניסיון של סמוטריץ' לשמור על הכספים הקואליציוניים מעידים שממשלת הימין-ימין עסוקה עדיין בעיקר בבייס ובפוליטיקה קטנה. כמו בשגרה, כך במלחמה, לכל הסימפטומים מקור אחד: ראש הממשלה
יש לנו כל הסיבות להתגעגע לחטופים ולרצות לראות אותם פה כמה שיותר מהר, אבל חברה חפצת חיים אינה יכולה להמשיך להתנהל מול האויב האכזר הזה כפי שאנחנו מתנהגים עד כה. במקביל, ישראל חייבת לסמן קווים אדומים, כדי לא למצוא את עצמה נסחטת שוב ושוב על ידי הנאצים החדשים
את עסקת השבויים היה אפשר לסגור בשבוע שעבר, אך ההזדמנות חמקה. בד בבד מתברר עומק המחדל המודיעיני, בדמות האישה שחזתה מתי ואיך תפרוץ המלחמה - ובצמרת אמרו לה שהיא הוזה. ובמערכת הפוליטית, אלמוג כהן מרחרח אם כדאי לו לפרוש ולהקים מפלגה נפרדת עם טיפוסים כמו "הצל"
האם ניצחונו של חירט וילדרס בבחירות בהולנד, מלמד שאירופה, שעד אתמול רצתה לגרור אותנו להאג, מתחילה להתפכח? מוקדם לומר. מה שבטוח הוא שידידי ישראל החדשים הם מי שנחשבו עד אתמול סכנה ליהודים
המחיר של עסקת החטופים כבד, סינוואר מרוויח זמן יקר - אבל כשמדובר בילדים שנחטפים ממיטתם, זה לא רלוונטי. ישראל שומרת על האפשרות להכות בחמאס מיד אחרי ההפוגה, ומשם הכל יהיה תלוי בנחישות ההנהגה. דבר אחד כבר ברור: הסיכוי לתמונת ניצחון חד-משמעית הולך ופוחת
ממשלת ישראל קיבלה בלילה את ההחלטה היחידה שיכלה לקבל. האם היא טובה או גרועה? הכל תלוי במה יקרה בשלב הבא. העם שיחבק בקרוב את ילדיו האובדים, לא יסתפק בפחות מהכרעה ברורה: ריסוק חמאס - ולא כמטאפורה
נכון, כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, אבל חייבים לדבר גם על החסרונות: התנופה של צה"ל נבלמת, חמאס יכול לשפר עמדות באין מפריע - ובמקום שסינוואר יילחץ לקיר, הוא מקבל "כיפת ברזל" מישראל. גרוע מכך, החטופים שלא ישוחררו נתונים לחסדיו
המקרה של אלינה פלחטי, שנרצחה במסיבה ברעים לפני שהספיקה להשלים את תהליך הגיור ולכן נקברה מחוץ לגדר, הוא עוד הוכחה לקיבעון של הרבנות ונציגיה. גישה מתונה ושכל ישר היו יכולים לחסוך כאב מהמשפחה שאיבדה את היקר לה מכל. אפשר גם אחרת
לא רק למשפחות החטופים מגיעה הנהגה אחראית, אלא גם לעם ישראל. אבל במקום שנתניהו יכריע בסוגייה, הוא מותיר אותה בידי השוליים הסהרוריים של ממשלתו או צייצנים-מקורבים. הבעיה אינה שהוא לא לקח אחריות על המחדל שהיה, אלא על זה שהוא מתנער מהמחדל המתהווה לנגד עינינו
מחשבים מסלול מחדש: לא רק ליבם של הישראלים נשבר ב-7 באוקטובר, אלא גם תפישת העולם של רבים מאתנו. איך תיראה המפה הפוליטית ביום שאחרי? השמאל יקבל ממשלה ללא נתניהו, הימין - את כל השאר
סוגיית העברת הדלק לעזה היא רק משל לגמישות ולהססנות של קבינט המלחמה. האויב צופה מהצד, מבין את המסר - ויידע ללחוץ על כל הכפתורים הרגישים בחברה הישראלית. אם נתניהו, גלנט וגנץ ימשיכו להתפשר, משפחות החטופים יכולות להתכונן לגרוע מכל
זו הייתה ההופעה הפומבית הטובה ביותר של נתניהו, אבל אולי משום כך היא הדגישה את מצוקתו והבליטה את היכולת הפנומנלית שלו לקחת אחריות רק על הצלחות תוך שהוא מדביק את ההכרעות הבעייתיות לאחרים. לפרקים זה היה מרהיב, אבל אמין? אפילו לא לרגע אחד
הקמפיין המתוזמר נגד השר סמוטריץ' בטענה שהוא לא מקצץ כספים קואליציוניים לטובת צרכי המלחמה והמפונים, מניפולטיבי ומנותק מהעובדות כמו אלה שמלבים אותו - פוליטיקאים, עיתונאים ויריבים במשרד האוצר. וגם: על מי שנזכרו פתאום שיש משרדים מיותרים ועל שונאי החרדים
ראש הממשלה לא מצליח לקבל החלטה על עסקת חטופים או על הרחבת המערכה. הוא משותק בין היתר בגלל שיקולים זרים הקשורים להישרדתו בשלטון ולחירותו. אי אפשר לתת לזה להימשך
דילמת החטופים היא אחת הכבדות שהיתה לישראל אי פעם, ונתניהו הוא האדם הכי לא מתאים לטפל בה. הדדליין לממשלת האסון מתקרב: עם תום העבודה בעזה, במחנה הממלכתי יניחו את המפתחות, ובן גביר מזהה הזדמנות חד-פעמית. ובין כל אלה, סיפור אחד על רעיית רה"מ מעורר דאגה וייאוש
גם מי שלא מאמין בחפותם של האזרחים בעזה, לא יכול להתעלם מהמספרים: אם תמשך הלחימה בקצב הזה, מספר ההרוגים הפלסטינים יעבור את הכמות שהצטברה בכל מלחמותיהם מול ישראל וסבבי הלחימה גם יחד
מדינת ישראל הולכת ומתקרבת לרגע של הכרעה כמעט בלתי אפשרית בסוגיית החטופים: האם החזרתם תהיה תמונת הניצחון או שמא תהפוך לתמונת הניצחון של חמאס? הבעיה אינה רק שההכרעה קשה, אלא שעצם קיומו של דיון ענייני הוא בלתי אפשרי
אחרי שגמרנו להשוות בין המחדל של יום הכיפורים לזה של שמחת תורה, הגיע הזמן להתחיל להשוות בין השנים 1974 ל-2024: שתיהן ייזכרו כאלה שבהן החל סופן של מפלגות ששלטו בישראל במשך עשרות שנים
אחד מסימני ההיכר של נתניהו הוא הימנעות מפעולה. כמו אלמנטים אחרים של התנהלותו, גם זה מתגלה כמשהו שיכול לעבור איכשהו בימי שלום, אבל מסוכן מאוד בימי מלחמה
נבחרת ישראל רצתה לנצח, אבל שקעה בבוץ של קוסובו. גם צה"ל רוצה לנצח, אבל כדי שלא ישקע בחולות של עזה, הוא מוכרח להפסיק לפנטז על אירופה ולזכור שאנחנו במזרח התיכון
ראש הממשלה מקביל את פרל הארבור למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר, הוא רק שוכח שרוזוולט לא פיטם את היפנים ב-30 מיליון דולר בחודש. בזמן שהוא מתראיין, חיזבאללה מטווח אזרחים ישראלים בצפון. הדבר הנכון לעשות הוא להפסיק את ההפקרות - ולגבות מארגון הטרור מחיר כבד באמת
סקר שפורסם בסוף השבוע, מצא את שיעור ההזדהות הגבוה ביותר של ערביי ישראל עם המדינה. בזמן שיש בממשלה מי שעסוק בהבערת השטח, בחברה הערבית מתעקשים שלא לשחק לידיים של הקיצוניים, אלא לחשוב על היום שלמחרת. דעה
התמכרנו למבצעים נקודתיים, פעלנו בפינצטה ולא בעוצמה הנדרשת, מבלי לראות את האתגרים האמיתיים הניצבים בפנינו. המלחמה מול חמאס היא המשך של אותה קונספציה שקרסה ושלטת גם כיום. ישראל יכולה להמשיך ולהתקיים רק כשבעולם יפנימו שאנחנו המעצמה הכי חזקה באזור. דעה
בני גנץ ויואב גלנט משדרים אחוות לוחמים שאינה כוללת את ראש הממשלה. בעוד השניים נראים כמי שבעוד רגע יוציאו את פק"ל הקפה ואת העוגיות של אמא, נדחק נתניהו אל מחוץ לתמונת האחווה הזאת. שפת הגוף שלו במסיבת העיתונאים אמש מלמדת שגם הוא מכיר בכך
בעזרת הכספים המועברים למותרות בקנטינות, טלוויזיה רב ערוצית וכניעה למבנה ארגוני שהמחבלים יצרו לעצמם, ישראל הופכת את המחבלים בבתי הכלא במו ידיה לחיילים של סינוואר ואבו מאזן. בשם הפחד מהבערת השטח, ישראל נוהגת בהם כפי שהיא נהגה עם חמאס בעזה
אירועי 7 באוקטובר ילוו את מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן וראש אמ"ן אהרון חליוה עד יומם האחרון, אבל עכשיו הם עסוקים בכתישת חמאס. ראש השב"כ רונן בר, שמתייסר כמוהם, הפך מטרה ללעג של כמה מהבזויים שבח"כים - ותגובה חריפה כמו שלו גם זקני המערכת הפוליטית לא זוכרים
מרוב עיסוק בסוגייה: "ייקח או לא ייקח אחריות?" כמעט שהחמצנו את הסיפור האמיתי: נתניהו הקים ממשלה שלא מסוגלת לתפקד, בכל החזיתות. הטיפול הכושל שלה במשק אולי לא גובה מחיר בחיי אדם, אבל זועק לשמים
התפיסות של הימין ושל השמאל קרסו. הפיכת ישראל למדינה הקרובה באופייה לרפובליקות המערב, הגדה המערבית כאוטונומיה ירדנית, משטר אזורי חדש והפרדת דת ומדינה זה רק חלק מהרפורמות המבניות שישראל צריכה להוביל. לאחר יישום תנאים אלה, נוכל לדבר על כתיבת חוקה ישראלית
בוא נגיד את הברור - לעובדות אין שום כוח. אלו שמעוניינים לשמור על העמדות האנטישמיות שלהם לא יזועזעו על ידי תמונות של חטופים וסרטוני זוועות. צריך לפנות לעולם ההתערבויות הפסיכולוגיות, בו ארץ נהדרת, יוסף חדד ומנהיגי החברה הערבית מתאחדים לטובת שינוי הנרטיב
"הכול בסדר"? היא שאלה, "כולם פה חיים בבועה והם אפילו לא מודעים לה, יש בחוץ אפלה רוחשת רוע ולאף אחד אין מושג על זה", עניתי. באותו ערב הבנתי שאנחנו שומרי הבועה. מתקפת חמאס פגעה ברעיון שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים. לכן יש להחליף את נתניהו לאלתר. דעה
מדהים כמה מהר חזרנו לספר לעצמנו שקרים על עוצמתו של צה"ל מול ההססנות של האויב. כל הפרשנויות שנועדו להוכיח לנו שנסראללה לא רוצה במלחמה, הן לא יותר ממיחזור של "חמאס מורתע" מערב שמחת תורה או של "הערבים לא יעזו", מיום הכיפורים שלפני 50 שנה
בנימין נתניהו מספק לנו הצצה נדירה אל מנגנון קבלת ההחלטות שלו, זה שהאריך את שלטונו יותר מכל ראש ממשלה שקדם לו, אבל גם זה שמחסל אותו לנגד עינינו המשתאות. הפניית האש לכיוונו של יחיא סינוואר מלמדת שהוא מנסה להסיר מהפרק את השמדת חמאס
הציבור הערבי בישראל, אליו אני שייכת, מצא עצמו חסר מילים אל מול הזוועה שהתרחשה ב-7.10. אני צועקת בכל קולי - מי שמסוגל לעולל זוועות כאלה, אינו בן אנוש. אני מתביישת שאותם מרצחים משתייכים לעם שלי. אך אינני מפחדת לומר, אני כואבת גם את כאבם של אזרחי עזה | דעה
מאז ה-7 באוקטובר הביטוי השגור הוא "הקונספציה קרסה". אך כל עוד היא מוסיפה להנחות את מדיניות הממשלה, היא כלל לא קרסה. הקונספציה היסודית שקרסה היא לא הכלת החמאס, אלא הכלת הכיבוש. תהליך מדיני הוא ה-איום על חמאס.יש לחתור להסכם עם הפלסטינים שמוכנים לפשרה
אנחנו יודעים שצה"ל חזק וינצח, אבל את המלחמה ההסברתית אנחנו מפסידים. מה נאמר עכשיו, אחרי החזית המיותרת שיצר השר אליהו, למראיינים בעולם שרק מחפשים איך לתקוף אותנו? אולי כדאי שבמקום לעשות פיגועים הסברתיים, הוא ינסה לעשות משהו שגם יעזור לשם שינוי
בזמן שמדינת ישראל מתאבלת על קורבנות מתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר, ומתפללת לשלום החטופים, יש בכנסת ישראל מי שלוחץ ידיים עם פעילי חמאס. אנשי מפלגת רע"ם משתפים פעולה כבר שנים ארוכות עם עמותות שמוגדרות על ידי משרד הביטחון כארגוני טרור
